דבר עם ה'

דבר עם ה' / הרב ארז משה דורון

כמה פעמים במשך ימי חייך מצאת את עצמך לבד? לגמרי לבד? אולי בשעות הקטנות של אחד הלילות, כשמצאת את עצמך בעולם שקט, אולי בשמירה, באיזה מוצב שכוח. ואז, על מה חשבת?
בתחילה, יש להניח, עלו בדעתך מחשבות ורגשות מחיי היום-יום, נושאים שקראת והעסיקו את דעתך, אנשים הקרובים לך וחייהם. ואחר כך? אולי מחשבות עמוקות יותר על מהות חייך, או אולי סתם שעמום ורִיק.
רובם הגדול של בני האדם אינם אוהבים את מציאות הבדידות, וגם רחוקים ממנה באופן טבעי. בדרך כלל, במשך היום נפגש האדם עם שותפיו לעבודה, עם בני משפחתו או עם מכרים. גם האנשים ברחוב יוצרים מעין 'מצב חברתי'. את שעותיו הפנויות ממלאים בדרך כלל עיתונים, רדיו וכדומה, וגם מתוכם מקיפים אותו מילים, צלילים ותמונות, המתארים את המתרחש בחייהם של בני אדם אחרים. למרבה הפלא, גם כאשר האדם מודע לצורך הפנימי בשקט ובבדידות, כשהוא נסגר בחדרו או יוצא לטייל בחיק הטבע, לרוב יוצאת אתו ה"אינפוזיה" של חברת אנשים אחרים, מוסיקה, ספר.

נמצא, אם כן, שהאדם נמלט מפני דבר מה. מדוע? משום שהאדם אינו רוצה לחוש ריק. בהיותו לבד, מנותק מגירויים חיצוניים אינסופיים, יכול האדם לגלות אמתות רבות על עצמו. חלקן מפחידות, חלקן מלאות יופי, אך כולן אינן ידועות במסלולי המרוץ הרגילים של חייו. ודווקא אמתות אלו הן שיוכלו להובילו אל האושר. כי האושר שמבקש האדם אינו אמתי, אלא אם כן הוא נובע מתוכו. "אושר" התלוי בארוחה טובה או בבילוי חיצוני אחר – נעלם כאשר מסתלק הגורם החיצוני. בתוך האדם פנימה, אושר מדומה זה כלל אינו נוגע.

אולם אותו אדם, אשר אושרו נובע מערכים אמתיים ומאמונה, הנובעים תמיד כמעין מתוכו, אינו זקוק לגירויים מבחוץ. הוא מסוגל להתמיד באושרו – ואף להקרינו החוצה, גם בשעת צרה או חיסרון, כי אושרו תמיד עמו, ולזאת יקרא אושר אמתי.
אנשים שנפשם הייתה צמאה אל אושר כזה, בלתי תלוי בדבר, הבינו כי אין למצאו במקום ישוב בני אדם, ועל כן יצאו אל המדבריות ואל היערות, להתבודד שם עם נפשם ולנסות לבנות שם את שלמותם. כך עשו אבות עם ישראל, אברהם יצחק ויעקב, ומשום כך העדיפו להיות רועי צאן. כך עשה גם משה רבנו במדבריות מִדיָן. כך נהגו דוד המלך, אליהו הנביא וכל הנביאים אחריהם. כך עשה התנא רבי שמעון בר יוחאי במערה בפקיעין. כך עשה האר"י ז"ל בישבו במשך שנים על שפת הנילוס, וכך נהגו מחולל תנועת החסידות רבי ישראל בעל שם טוב, ונכדו שהלך בדרכיו, רבי נחמן מברסלב, שיַעֲרות העד הירוקים של אוקראינה ספגו את תפילותיהם.
בעבור אדם מן הישוב, עלול רעיון ההתנתקות במשך זמן מה מחיי היום-יום ומן ההמון הממלא אותם, להישמע רחוק מן הדעת והתפיסה. אולי דרך ליחידי סגולה בלבד. אכן, היהדות כלל אינה מטיפה להתנזרות מן העולם. להפך, כל חוקיה מכוונים את האדם לחיים חברתיים ערים. אולם, כפי שאומר שלמה המלך בספר קהלת (פרק ג): "עת לחבוק – ועת לרחוק מחבק". לפחות באותה מידה שהאדם זקוק לחברה, הוא זקוק לזמן שבו יתייחד עם עצמו, יבחן את דרכיו, יחוש את פנימיותו ויצבור "דלק רוחני" לכניסה מחודשת ומבוגרת יותר לתוך שאון החיים. על רעיון זה מדובר רבות בחסידות ברסלב והוא מכונה: התבודדות.

מצא לך זמן בכל יום, כותב רבי נחמן מברסלב, עדיף בשעות הקטנות של הלילה, וצא אל היער והשדה, או הסגר לבדך בחדר. שם – תפגוש את ה"לבד". שם – תוכל להאזין, אולי לראשונה, להמיית רוח או לקול ציפור. להתבונן בזרימה המופלאה של הטבע ושלך עצמך בתוכו. להבחין ב"קצרים" בחייך ולבקש דרכים להחזיר גם את עצמך לזרימה, לקשר ההרמוני האמתי עם העולם ובוראו. במפגשים הראשונים עם הלבד, באות ומצליפות באדם תחושות חדשות רבות. הוא עשוי לחוש קטן מול הכוחות והיופי הסובבים אותו וממלאים את היקום. להרגיש תחושת חיסרון עמומה, געגועים לדבר מה נעלם. סדקים מתגלים בתמונת העולם ה"ברורה" שלו ומתוכם נובעים סימני שאלה על משמעות חייו ותכליתם. למה אני חי? מהם בכלל החיים, ולאן הם מובילים? מיהו האלוקים, ועד כמה הקשר שלי אתו אמתי?  ואז –  האדם רוצה לברוח.
לחזור אל שמיכת פוך מחממת, אל אשליית הביטחון של קרבת אדם אהוב, פנים מחייכות, אוכל טוב, דיבורים וצחוק, כל המוכר לו. העיקר – לשכוח.
הנמלט – נמלט. כפי הנראה, אין הוא מן האמיצים.  אך הנותר, הצמא ללמוד את סודות השקט, ונותן להצלפות הבדידות לקלף מעל פניו כמויות מכבידות של איפור, מגלה דבר מה – קצהו של קול פנימי, הדיו של עולם עמוק לאין ערוך מן החיצוניות הדלילה. אמתות רדומות מתעוררות ומבקשות הגשמה.

כך – אפשר להתחיל. וההמשך – הרבה שערים לו והרבה גוונים. עיקרם – לדעת לחשוף את כל הפנימיות הזו לפני האלוקים. לשיר, ללחוש, לזעוק, לשתוק את כל כאביך לפני האוזן האחת שאינה מתעייפת לעולם. כי יש אוזן ששומעת את רחשי הלב העמוקים ביותר, והיא מבינה בטיבם של ספקות, ויודעת אותך כולך. אוזנו של אלוקים.
במעגלי ההרדמה העמוקה של חיי היום-יום, עלול כל זה להישמע מופשט מדי. אולם לדבר עם בורא עולם, להתפלל לפניו במילותיי ובגוני נשמתי שלי – זהו צורך פנימי של נפש כל חי. בהיעדרו – תתמיד לחלחל בלב מועקה לא מובנת, והנפש – במסתרים תבכה. בהימצאו – תבוא הרווחה, תבוא ההתבהרות.

מלחמה באוויר
איש אינו יודע מה ילד יום. האויב האכזרי, הבלתי צפוי, זורע בלבנו פחד, ייאוש, רפיון ידיים. נדמה, כי אין לאן לברוח. נדמה, כי אין מה לעשות. וזעם גואה של חוסר-אונים מצטרף אל הייאוש והפחד.
הנלחמים בנו – מלחמת קודש היא להם. על כוחם הגשמי כבר נלאינו מלשמוע. אפילו להג אינסופי של מדינאים ואנשי תקשורת אינו מצליח להסתיר את אזלת היד. אבל יש להם גם כוח רוחני, ואם נחשוף אותו ונדע להשיב מלחמה יתהפכו היוצרות. מלחמת קודש היא זו, וגם עלינו מוטל לגייס להט אמונה ורגשות קודש כדי להילחם עם פראי אדם אלו ההורגים בנו. ישמעאל. בשמו טמון כוחו, כוח התפילה. נשקנו האמתי, העיקרי, נגד ישמעאל, הוא כוח התפילה. תפילה בעצמה, תפילת קודש, בלהט אמונה, בהתמדה נחושה.
וכן כותב הספר הקדוש 'פרקי דרבי אליעזר', אחד מן המדרשים הקדומים ביותר של עם ישראל, שנכתב על ידי התנא רבי אליעזר בן הורקנוס (פרק לב): "ולמה נקרא שמו ישמעאל? [בהוראת הקדוש ברוך הוא עצמו 'וקראת שמו ישמעאל'] מפני שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע בקול נאקת העם [ישראל] ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע א-ל ויענם' (תהילים נה כ). {ועוד כתב: "שלוש מלחמות של מהומה עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים… ומשם בן דוד [משיח] יצמח" (שם פרק ל).}

את התפילה שבשמים מצפים לה – מוטל עלינו להשמיע. את הזעקה בוקעת הרקיעים – אנחנו חייבים לזעוק.  בכל האומץ ובכל עוז הרוח שבידינו לגייס. ואם נלמד להתפלל – ימלאו האמונה והתקווה את לבנו תחת הפחד ואזלת היד. מלך העולם ושליטו האמתי יתגלה – וחרבו שלופה בידו, ללחום את מלחמתנו.
תפילה אישית, 'התבודדות' שעליה דיברנו – היא נשקנו והיא דרכנו אל הגאולה. כותב רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב: "כי כנגד קליפת המן עמלק, שהיא בחינת אריכות הגלות של עכשיו, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה, כי אם להרבות בתפילה ותחנונים וצעקות ושוועות וזעקות בלי שיעור, עד ישקיף וירא ה' משמים. כי תפילה למעלה מהכל, וכולל כל החמישים שערים דקדושה. כי התפילה היא בחינת 'נתיב לא ידעוֹ עיט', בחינת שער החמישים, שאין מי שהשיג אותו, כי אין שום שכל שיוכל להשיג ולהבין עד היכן מגיע הכוח של תפילות ישראל, אפילו של הפחות שבפחותים, בפרט מה שמתפלל כל אחד על צרת נפשו שהוא רחוק מה' יתברך. כי עיקר הגאולה השלמה העתידה לבוא הוא על ידי תפילה"(ליקוטי הלכות העושה שליח ג אות יג).

ועוד כתב: "ואלו שרגילים בהתבודדות הם בטוחים מכל צר ואויב ומסטין כי הם מסתירים עצמם בצל כנפיו יתברך תמיד, ומי זה ערב את לבו לגשת אל ה' יתברך שהם מסתירין עצמן אצלו" (ליקוטי הלכות ברכות השחר ה אות פז).
פרטיזנים
מבין הוגי המחשבה העמוקים ורבי ההשראה ביותר בדורות האחרונים היה רבי נחמן מברסלב. רבים יודעים כי היה בקי ברזי הנפש ומבוכותיה. מעטים, לעומת זאת, יודעים לזהות ברבי נחמן את רב האומן לאומנויות לחימה.
רבי נחמן, אולי יותר מכל אחד אחר, זיהה את אויבה האמתי והמושבע של האנושות. הוא ידע להצביע באומץ על כל צורותיו ומלבושיו, ומעל הכל – פיתח ולימד שיטת לוחמה מתוחכמת מאין כמוה. שיטה זו שוזרת בתוכה עדינות ודיוק, יופי ועומק, עצמה וריכוז מחשבה. היא פוגעת באויב האמתי, משתקת את קולו, מחרישה את נהמתו, מצמיתה את כוחו ומכלה את חייו, בכל מקום ובכל צורה שבה הוא עלול להופיע. התבודדות. המקורית והמדהימה שבין אומנויות הלחימה.
בכל מקום בנפש שבו ננעצו חִציו של האויב האכזר – חִצי הייאוש, חִצי אזלת היד, חִצי העצבות הממיתה או חִצים של יוהרה וסמי הרדמה אחרים – תיגע ידה המרפאה של ההתבודדות. לא זו בלבד שתרפא, תחבוש ותרגיע את פצעינו, עוד תוסיף לעשות – תכה באויבי נפשנו מכות מרות, דווקא במקומות ובאופנים שבהם הם כלל אינם מוכנים לקרב.

כשנלחם יעקב, אבי אומתנו, במלאך האש מן השמים, שורשו של כל הרע שבעולם, פגע המלאך בירכו. "שם, בסוף הימים, אפגע ב"רגל" של נשמות בניך, ואראך את כוחי", אמר לו המלאך. "אתה, אולי יכול לי בגודל קדושתך, אבל בני בניך, באחרית הימים, יפלו חלל לרגלי ולרגלי תרמיותיי ותעלוליי". כך מבארים חז"ל את משמעות הפגיעה שפגע המלאך הרע בירך יעקב. אבל למרות הפגיעה – יעקב הוא המנצח. וכאשר הוא יוצא עם שחר, וידו על העליונה, הוא שואל את המלאך הרע לשמו, למען יידע טבעו ומהותו. המלאך משיב לו כי אין לו שם קבוע, ועל כן אינו יכול להשיב על שאלתו. "אין לנו שם קבוע, משתנים שמותינו לפי מצוות עבודת השליחות שאנו משתלחים" (בראשית רבה). גם זהו, בעצם, גילוי חשוב. סוד גדול מסר המלאך בידו של יעקב, והוא סיפר את הסוד לבניו ולבני בניו – לרע אין שם אחד בלבד. רבות הן צורותיו, וגווניו משתנים. בכל דבר הוא יכול להתלבש ובכל מקום ומצב צריך להיזהר ולהישמר מפניו. גם בתורה ומצוות, גם בקודש פנימה. מפני אויב רב-פנים זה, אלוף התעתועים ובעל הלבושים, קם לנו באחרית הימים מגן ומושיע – רבי נחמן, המנחם הגדול. מול צבעוניותו ורבגוניותו של הרע הוא מוסר בידינו נשק מתוחכם ביותר, צבעוני ורבגוני כרע עצמו: התבודדות!
כי "התפילות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעין מהם כל המחבלים והמקטרגים [כוחות הטומאה המונעים מן האדם להתקרב אל הקדושה], והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות. אבל כשהולכין בנתיב ודרך חדש, שאינו נודע עדיין, שם אינם יודעים לארוב כלל, כי השיחה שמדבר האדם עצמו בינו לבין קונו, הוא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מלבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל-כך לארוב" (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה צז).

ולא רק אנו, הפעוטים, נזקקים בימים הרי גורל אלו לנשק כה רב עצמה. יהיה זה, בסופו של דבר, הנשק בה"א הידיעה של מלכנו גואלנו, שאנו מצפים לו עד כלות – משיח. "כי עיקר כלי זינו של משיח הוא התפילה, ומשם עיקר חיותו, וכל מלחמתו שיעשה וכל הכבישות שיכבוש הכל משם" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב סעיף א). נשקנו הוא נשקו, וריבוי תפילותינו הוא שיהפוך בידו לחרב אש, להכרית ולמגר לעולמים את הרע ואת שלוחיו. "כי כל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל הוא בחינת איבר מהשכינה [התגלות האלוקות בעולם], שהם איברי המשכן… וכל התפילות – הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומתה, אז יבוא משיח, וישלים אותה ויקים אותה בשלמות" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב סעיף ו). "כל תפילה ותפילה" – איזו תפילה שתהיה! "שכל אחד מתפלל" – מי שיהיה! "הוא בחינת איבר מהשכינה" – ונוטל חלק בחורבן הרע ובבניין עולם חדש ומטוהר שיקום על חורבותיו.

כדי להיות מלוחמיו של משיח, כדי להיות שותפים באמת בתהליך הפדות והגאולה, צריך להתפלל. וכדי להתפלל, לשפוך את הלב לפני ה' דבר יום ביומו, כמו שמשיחים לפני חבר טוב אמתי; כדי לדעת מה לומר ואיך לומר ומהם גווניה הרבים והמשתנים של אומנות ההתבודדות, צריך ללמוד. שכן בלא לימוד ובלא תרגול מתמשך ועיקש, איש אינו יכול לרכוש שום מיומנות שהיא, בוודאי לא מיומנות עמוקה כזו.
מן הראוי היה לפתוח בתי ספר להתבודדות, שבהם ילמדו באופן שיטתי ומעמיק את דרכיה ומבואותיה, ובהם יגדלו דורות של לוחמי אור, שואפי חופש אמתי. אל בתי הספר להתבודדות יבואו כל המבקשים להשתחרר מהרע שבתוכם, משעבודים לאין גבול הכובלים את המחשבה ואת הרצון, בפרוש עלינו מלאך הרע רשתות נכליו. אולי כבר הדור ראוי, אולי כבר האור קרוב. בלי ספק רבים הם היום תאבי-דעת החפצים לרכוש מיומנות זו יותר מאי-פעם.

בעבור כל השוחר עומק, עדינות, דיוק, עצמה. לכל המבקש ליצור בעזרת אלה את דמותו בטהרתה: פנימית, נצחית, נטולת סיגי פסולת של ייאוש או יוהרה, נכתב מדריך זה.
פרטיזנים! אינכם בודדים עוד ביערות החיים. מורכם הגדול, ששום יער אינו זר לו ושום אויב אינו בלתי מוכר לו – הולך לפניכם. שלוחיו, מאמנים כבר עתה, זעיר פה זעיר שם, דורות לוחמים חדשים. הצטרפו למעגל האור!
מיומנות
מן הקריאה הנישאת להצטרף ללוחמי הגאולה, אנו עוברים אל הלימודים עצמם. אלו עשויים בהחלט להיות לעתים אפורים או מתישים, אך כבר אמרנו – הדרך אל המיומנות היא דרך המסירות והתרגול העיקש. רק זוהי הדרך ואין אחרת.

לא רק אומנות לחימה כי אם גם אמנות יצירה, היא דרך ההתבודדות, שהלא בה יוצר האדם את דמותו ואת עולמו הפנימי. כשתלמידים נכנסים לבית ספר לאמנות במטרה לצאת משם, כעבור שנים, מצוידים במיומנות הציור, הם מגלים כי לא בשבוע או בחודש יוציאו תחת ידם יצירות מופת. זמן רב עובר בהכרת החומרים ובהכרת ההבדלים שביניהם. צבע שמן מלכלך מאוד, זהו צבע מסיבי שאינו נשטף במים, ובדרך כלל מציירים בו בעיקר על בד ולא על נייר. צבע מים עדין הרבה יותר, ולכן גם דורש זהירות רבה יותר בעבודה. קשה מאוד לתקן מה שכבר צויר, ובכלל, בצבעי מים אין צבע לבן, וצריך לדעת איך להשתמש ברקע הדף. צבעי פחם מובילים אותנו אל עולם הציור בשחור-לבן. כאן נמדדת איכות הציור ביכולת ליצור גוונים רבים ושונים של אותו הצבע. יש גם עפרונות צבעוניים, ויש גם פחם צבעוני, אבל לא רק חומרים וטבעם עלינו להכיר. יש ציור קווים ויש ציור כתמים. צריך ללמוד לזהות ולהרכיב צבעים חדשים מצבעים קיימים. גם ההתבוננות במציאות דרך עיניים של אמן צריכה לימוד: איך לזהות צבעים וצורות, צללים וקווים? איך לתרגם לדף את מה שרואים בעין? איך למדוד מרחקים וגודל? איך בנויות הפרופורציות והיחסים שבין חלקי המראה? איך יוצרים בציור תנועה וחיים, עומק של קרבה או ריחוק? ולא רק חומרים והתבוננות, אמדן גודל ומרחק, צורה וקו, צבע וצל. עלינו ללמוד כיצד לצייר דוממים, נופים או דיוקנאות אנושיים. מאוחר יותר מגיע תורם של הסגנונות השונים. יש סגנון ריאליסטי, מציאותי, שמקפיד לדייק ככל האפשר בפרטים, ויש סגנון סוריאליסטי, מופשט, שדיוק בפרטים אינו עקרוני בו, ומגמתו להפוך רעיונות מופשטים לצורות וצבעים, גם אם אלו אינם מופיעים במציאות. כל האמור לגבי ציור, בלי יוצא מן הכלל, ובעצם – הרבה הרבה יותר מזה, נלמד באמנות ההתבודדות. החומרים הם המילים, וכמו צבעים, גם אותן צריך ללמוד להכיר, ולדעת לשלב ביניהן. יש מילים קשות ויש מילים רכות, יש מילים של פיוס ויש מילים של תחנון, יש מילים שיצרו ועיצבו קדמונים וקדושים ויש שיצאו מתחת ידם של אמנים מדורותינו שלנו, ודרכיהן שונות. אולם מעבר לסגנונות הדיבור ואמנות הרכבת המשפטים, שומה עלינו ללמוד את לבה של האמנות, הלא הוא הניקוד.
"בלי הנקודות", כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה לא סעיף ט), האותיות "הם כגולם ואין להם שום חיות ותנועה". כשם שאי אפשר להגות ולבטא שום מילה בלי הניקוד שלה, כך יש ניקוד פנימי שהוא המנוע הפנימי, החיות והתנועה של כל מילה. ניקוד זה, מגלה רבי נחמן, הוא האיכות הפנימית של המדבר, איכות כיסופיו, רצונותיו וכוונת לבו כאשר הוא הוגה את אותן אותיות. האותיות הן החומר, הגוף, ואילו הנפש של האותיות היא נפש ההוגה אותן. נפש ריקה הוגה אותיות ריקות, נפש נכספת, מבקשת אור, הוגה אותיות מאירות, נכספות ועולות. וגם זה – צריך לימוד.

הבדל אחד, משמעותי ועמוק, נמצא בין כל המיומנויות שהזכרנו, ובין כל המיומנויות בכלל, לבין אמנות ההתבודדות. בנוהג שבעולם, רק כאשר תמה ההשתלמות והלמידה יוצא התלמיד לאוויר העולם, ורק אז מתחילה בעצם להתגלות מיומנותו. איש לא יעז לרפא בטרם סיים את לימודי הרפואה וקיבל הסמכה ליכולתו (וגם אז, מי יודע עד כמה מיומנותו אכן תביא מזור), איש לא ייצא להתמודד עם אויבים תקיפים בטרם ישלים את חוק לימודי לחימתו (וגם אז איש אינו מבטיחו כי ינצחם).

כאן – פני הדברים שונים בתכלית. רכישת המיומנות המדוברת איננה מסתיימת בזמן ידוע, ואיש לא יקבל תעודה כי הוא מוסמך ומוכן לקרב. אבל מן הרגע הראשון שבו הציב התלמיד רגלו בשער, כבר מן המילה הראשונה שהגה בפיו – לוחם ייחשב, וכבר הסתפח אל צבאות האור. "כל תפילה שכל אחד מתפלל – הוא בחינת איבר מהשכינה". טהרת הנפש וריפויה, סילוק הערפל והחושך החופה עליה, ויצירת חרבו של משיח – מתרחשים בפועל ובאופן מידי, גם אצל המתלמד הצעיר וחסר הניסיון ביותר. כל התבודדות, כל פנייה במילים אישיות אל מי שמעל ומעבר, היא הצלחת הנפש.  מכאן ואילך – התקדמות אינסופית, שכלול ותחכום, טיפוס מדרגה לדרגה.

התבודדות
לדבר עם בורא עולם, בשפתי שלי, במילים ובסגנון המיוחד לי, זוהי התבודדות. "כמו שמדברים עם חבר טוב אמתי", לימד רבי נחמן. לא רק בעת צרה, לא רק כשקשה, אלא בכל יום ויום – למצוא זמן ומקום שקטים ופנויים מאדם, ושם, במילים פשוטות לדבר עם אלוקים.
ההתבודדות עניינה "לפרש שיחתו", אמר רבי נחמן. להסביר את עצמך במילים מפורשות ככל שניתן. אין לך מה לומר? איך ייתכן? הלא כל יום וכל רגע עוברות בלב האדם תחושות רבות כל כך. כמה מחשבות אנו חושבים, כמה דברים מטרידים אותנו, כמה חלומות אנו חולמים ומקווים להתגשמותם, כמה נושאים מעסיקים אותנו, שאנו זקוקים בהם לעצה ולבירור. מה טוב ונכון לעשות? באיזו דרך ללכת? אילו החלטות להחליט? כמה התבוננות צריך במה שלמדנו לאחרונה, שנזכה להבין ולזכור ולקיים את הדברים. והלא גם במאורעותינו ובמה שקורה לנו צריך להתבונן, מה באו ללמד אותנו? לישועות רבות כל כך זקוק האדם בגשמיות וברוחניות, בעבור עצמו ובעבור בני ביתו, בעבור חבריו ובעבור ידידיו, ולכמה תפילות וישועות בכל העניינים זקוקים כלל ישראל, אחינו עצמנו ובשרנו. את כל זה ויותר מזה, בפירוט רב, מוטל עלינו להפוך למילות תפילה אישית.

ייתכן שבתחילה יחוש המתבודד מבוכה. אין הוא רגיל לשוחח עם דמות נעלמת, מסתורית ורחוקה כל כך, עם אלוקים. אבל מיליוני אנשים בכל העולם פונים אל האלוקים ומתפללים אליו, בעת צרה או בעת אחרת, הייתכן שדווקא אנו, בניו מקורביו, מקבלי תורתו הקדושה ונושאי דברו בעולם, ייאלם פינו דום? הייתכן כי אלוקים קרוב כל כך, זמין כל כך, אוהב וידיד כל כך, מבין ודואג, חס ומרחם, דווקא הוא יחשב בעינינו זר ומנוכר? "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים בכל קראנו אליו", מספרת התורה בשבחו של עם ישראל, אשר אלוקיו קרוב אליו עד מאוד. אלא מאי – "בכל קראנו אליו", צריך לפנות, צריך להתיידד, לפתח יחסי קרבה ואהבה. כיצד? "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". פה ולב – יש לכל אחד מאתנו, צריך רק לפתוח אותם, לדבר וללמד גם את הלב להרגיש ולחוש אלוקות. כאשר נתרגל לשיחה זו עם בוראנו, נמצא אט אט שאין היא חד-סטרית כל עיקר, נחוש כי הוא מאזין לנו ולרחשי לבנו, ונגלה כי הוא גם נענה ומשיב, מצמיח ישועות, רומז רמזים, הולך ומשוחח אתנו יותר ויותר בגלוי דרך מאורעותינו כולם. לא נעלם, מסתורי ורחוק, אלא – גלוי, מוכר וקרוב. או אז ילכו ויתגלו לנו עקבותיו בכל מישורי חיינו. גם במקומות שנדמו להיות אפלים וריקים, גם ברגעים שהיו עצובים ומרים, ייעשה חיבוקו מוחשי יותר, ייעשו הנהגתו וידו האוהבת ניכרות יותר.
"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו"!
הזמן
"ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל", כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה כה), ומבאר – "דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך, שיקרבו אליו לעבודתו באמת".
למעלה מכל הדרגות, בפסגת המעלות – עומדת ההתבודדות. וכי יש מעלה גדולה לילוד אישה, בשר ודם, מהיותו בקשר אישי עם בוראו? היש דבר בעולם שיחסר לאדם שהוא בן בית, מצוי וקרוב אצל מי שכל העולם וכל העולמות בידו?
כל התבודדות היא מפגש אישי עם הבורא. אבל רק התבודדות קבועה יוצרת קשר מעמיק והולך, בלתי ניתן לניתוק לעולמים, ומשום כך היא ראויה לתואר הנכבד "מעלה עליונה וגדולה מן הכל. דהיינו לקבוע לו".
גם בעניין לימוד התורה לימדונו חכמינו, שכאשר בא האדם לעולם האמת, אחת השאלות ששואלים אותו היא "קבעת עתים לתורה?" לא שואלים אותו כמה למד, אלא אם הייתה לו קביעות, שכן קביעות והתמדה בכל ענייני הקודש, בכוחה להשפיע על האדם עמוקות ולשנותו מן הקצה אל הקצה, מה שאין בכוחו של מעשה חד-פעמי לפעול, נשגב ככל שיהיה. בוודאי שבכל עת רצון ובכל הזדמנות, ובפרט כאשר האדם חש בהתעוררות רוחנית, טוב ונפלא לשוחח עם ה', ועל ידי תפילתו, להפוך את קורותיו הארעיים ליצירה נצחית. אבל עיקר סגולתה ומעלתה של ההתבודדות היא בהיותה עבודה יום-יומית מתמדת וקבועה.
לקביעות זו – נחוצה החלטה. לא לחכות ש"זה יקרה לי", לא לטעות ולחשוב שרק כאשר הלב פתוח או כשיש הזדמנות – זה הזמן להתבודד. לקבוע! למצוא בכל יום זמן קבוע המיוחד ומוקדש לעבודה זו, ובאופן שיטתי לשבת בזמן הקבוע הזה ו"להתאמן" בהתבודדות. לפעמים הלב נפתח ולפעמים לא, לפעמים יש נושאים רבים על הפרק ולפעמים נדמה שאין על מה לדבר. בין כך ובין כך, המבקש לקנות לו מיומנות ומעלה זו, הכרח שיקבע לו זמן מיוחד ויומי להתבודד.
לטענת "אין לי זמן" בדור החפוז והמבוהל הזה, שבו רצים כולם כמטורפים מעניין לעניין, התשובה היא פשוטה: אם תרצה – תמצא זמן. גם האדם העסוק ביותר מבלה בכל יום זמן לא מבוטל בדברים שוליים וטפלים שלא יתרמו דבר לעולמו הרוחני. כמה דיבורים אנו מדברים, שהיה מוטב לנו בלעדיהם? כמה מילים אנו הוגים בשיחות רעים, בלהג סתמי שלא יוסיף מאומה לחיינו? ואם כך, יש לנו זמן ויש לנו דיבורים. הלא מוטב לדבר אותם עם בורא עולם? לו היינו מקדישים בכל יום רק מחצית הזמן שאנו מקדישים לשיחות טלפון – לשיחה עם מי שאמר והיה העולם, כבר היינו נמצאים בעולם אחר, טוב הרבה יותר.

כמה זמן ביום צריך להתבודד? "לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר", משיב רבי נחמן. האידיאל הרצוי, שהוא המינימום ההכרחי, הוא שעה ביום. גם כאן מסמן רבי נחמן את הדרך לאמיצים ולמסורים למלחמתו ואומר: "או יותר", וכן אמר מפורשות במקום אחר: "רצוני שיהיה לכם כל היום כולו התבודדות". כי באמת אפשר וראוי להפוך את החיים כולם לשיחה דינמית ובלתי פוסקת עם בורא עולם. על כל פנים – שעה ביום! נראה קשה? בלתי אפשרי? מופרז?
האם היינו מוצאים שבלתי הגיוני לשוחח עם חבר טוב וקרוב במשך שעה? ודאי שלא. הלא שיחות רעים, כאמור, מתארכות להן בקלות גם ליותר מזה. האם היינו מסתייגים מלהרצות במשך שעה את הגיגינו ואת חסרונותינו באוזני שר האוצר, או באוזני מישהו אחר שבידו להשלים חפצנו? ודאי שלא. הוא הדבר כאן, לו היינו בטוחים שאנו עומדים מול הטוב והאוהב שברֵעים, לו היינו חשים שאנו משוחחים עם מי שכל העולם וכל ההון והטוב בידו והכל ייעשה כרצונו, האם היינו מוותרים על האפשרות לשפוך לפניו את הלב? בלי לחכות בתור, בלי להתחנן להתקבל לפניו, בלי לחשוש שמא לא יבינו את דברינו או לא יתייחסו אלינו ברחמים. בשיחה עם ה', בלי ספק נמצא אוזן קשבת, טענותינו יובנו כראוי ואולי אף טוב יותר משנדע אנו אי פעם להסביר את עצמנו. לבטח נמצא נחמה, עצה וישועה.

מדוע לא די בפחות משעה? חשוב להדגיש, כי ודאי שכל דקה וכל מילה של שיחה לפני ה' הן רווח נצחי והצלחת הנפש שאין לה שיעור. אין כל ספק גם, כי למתחילים בהתלמדות תורת ההתבודדות כדאי להתחיל בקביעת זמן מועט יותר בכל יום. חמש או עשר דקות בכל יום הן בהחלט נקודת אחיזה ופתיחה מעולה, ואלו יהפכו עם הזמן לשעה תמימה. אולם חשוב להדגיש כי שיחה אמתית ופנימית, מקיפה ועמוקה, שנובעת באמת מן הלב ומטפלת ושוטחת את כל הנושאים הזקוקים לטיפול – אי אפשר לה בשום פנים שתיעשה בפחות משעה. אכן, יש עתות רצון שבהן הלב נפתח, ואז גם בזמן מועט אפשר לבטא את רחשיו העמוקים, אבל בדרך כלל, שטחיות החיים ורדידותם שוטפים על הלב, ורק ישיבה והתבוננות, הכנה וריבוי שיחה יפרצו את פני השטח ויגעו במעמקים שאנו כה זקוקים להם ואליהם אנו כה מתגעגעים. גם בפגישה עם בני-אדם, לשבת עם מאן דהוא שעה, פירושו להקדיש לו זמן באמת, להתחבר אליו בעומק, להתייחס אליו ברצינות. האם יוצר בראשית, בורא נשמתנו, אינו ראוי לכל הפחות לזה? מומלץ להקדיש להתבודדות זמן ריאלי, כלומר זמן פנוי בדרך כלל, שבו האדם נמצא במצב ערני וצלול ולא עייף וייגע (לפני שמתחילים את היום, בבוקר השכם, או בסופו – סמוך לשינה). יש עתות רצון שבהן שערי השמים פתוחים: בכל יום מחצות הלילה, בערב ראש חודש, בימי אלול ובוודאי בשבתות ובחגים. לא תמיד אפשר לקבוע את שעת ההתבודדות הקבועה בחצות לילה וכדומה, אולם כדאי, לפחות לפרקים, לנצל גם את עתות הרצון. פעם בשבוע, למשל, להיות ער בחצות, או על כל פנים פעם בחודש, בזמן הקדוש של ערב ראש חודש.
המקום
היכן מקיימים את ההתבודדות? כותב רבי נחמן: "באיזה חדר או בשדה". ישנה עדיפות ומעלה מיוחדת להתבודדות בחיק הטבע, בשדות וביערות, מקומות הרחוקים משאון העיר והמולתה, ואשר באופן טבעי מסוגלים ומתאימים יותר לעבודה רוחנית. אלא שלא תמיד הדבר מתאפשר במציאות, וגם "איזה חדר", כדברי רבי נחמן, עשוי להתאים לעבודה זו. העיקר – להיות לבד עם עצמך, בלא חברת בני אדם והפרעותיהם.
אם אפשר שיהיה חדר זה מקום המיועד במיוחד לעבודת קודש – מה טוב. מקום שעובדים בו בתמידות את ה' ועוסקים בעבודת קודש, מתקדש ומיטהר מכוח זה, ואווירת הקדושה המצטברת בו מועילה מאוד להוסיף השראה וכוח בלב המתבודד. (משום כך גם מקומות כבתי כנסת וקברי צדיקים מסוגלים מאוד להתבודדות).
למרות כל האמור, ציין רבי נחמן בדבריו: "איזה חדר", רוצה לומר – איזה חדר שיהיה, אף אם אינו רב השראה. באין אפשרות אחרת, אפשר לסגור גם את דלת המטבח, להציב בו כיסא, לעצום את העיניים ולשוחח עם ה', גם שם הוא נמצא.
באין חדר כלל, מלמד רבי נחמן, ואפילו בין אנשים, בנסיעה ברכב או בהליכה ברחוב, יכול האדם להעמיד פנים שהוא לומד מתוך ספר, אומר תהילים וכדומה, ובפועל לדבר עם ה'. גם כשהוא שוכב במיטתו ומכסה פניו בשמיכה, לימד הרבי, יכול הדבר, בלית ברֵרה, להיחשב "חדר" להתבודדות, אף שכאמור, הטוב ביותר הוא מקום בטבע, מבודד לחלוטין מחברת בני אדם.
בקשות
תפילה והתבודדות – עניינם יצירת קשר אישי עם בורא העולם באמצעות פנייה אליו ושיחה אתו. משום כך, בעצם, כל מה שאנו אומרים לפניו נחשב להתבודדות ומקרב את נפשנו לאורו. בין בקשת ישועה כזו או אחרת, בין הודיה על הטוב שנתן ובין סיפור דברים פשוט שבו אנו משתפים את בוראנו במחשבותינו וברגשותינו. מכל סוגי הפנייה והשיחה, המוכר והמצוי ביותר הוא סוג הבקשה. כמה נפלא! עומד לו נברא, חסר עצה, זקוק לישועה, ומודה, בעצם פנייתו, כי יש מי שבידו להשלים חסרונו.
מה אנו, בעצם, מבקשים? כל מה שחסר לנו. ובזה כלולים עניינים רבים. יש דברים שבחסרונם אנו חשים בחריפות, ולכן גם מרבים להתפלל עליהם – פרנסה, עבודה מסוימת, מקום מגורים פלוני, בן זוג לחיים, בריאות וכדומה. כל ההצטרכויות הללו, הצטרכויות גשמיות הן. ייתכן שלנו נדמה כי לזה אנו זקוקים, אבל מבחינת התכלית האמתית של חיינו, שאותה יודע רק בוראנו, ייתכן מאוד שמשהו שאנו רוצים בו – יכול להזיק לנו. "יש עושר שמור לבעליו לרעתו", לימד החכם באדם, ייתכן שנעים יותר להיות עשיר ובעל אמצעים, אבל העושר בהחלט יכול להזיק לאדם, לפתח בו מידות רעות כגאווה ואנוכיות, כהתנשאות ואכזריות. הכסף עלול להטריד את ימיו בריבוי דאגה ועסק, שלא יותירו לו רגע לחשוב על אודות תכליתו הנצחית או לעסוק בדבר שבקדושה. הנה כי כן, דבר שנראה לאדם כטובתו עשוי בהחלט לעמוד לו לרועץ. אדם חפץ לגור דווקא בעיר מסוימת. לפי ראות עיניו, זהו הטוב ביותר בעבורו, אולם הלא רבים הם שדווקא בשינוי מקום נהפך עליהם הגלגל לרעה. מי יודע אילו שכנים יהיו לו? אילו ניסיונות יעברו עליו במקום החדש ואילו דברים יטרידו את מוחו? אולי מה שנדמה לו כטוב באמת הוא רע לו?

אדם רוצה להינשא דווקא לפלונית. לפי ראות עיניו – זהו הרצוי והטוב, אולם מי יודע איך יתגלגלו פני הדברים ואיך יהיו החיים בפועל עם אישה זו? הלא לא פעם ולא פעמיים פגשנו אנשים שמצטערים צער רב על טעות שעשו בבחירת בן זוגם, מפני שהלה מירר את חייהם והיצר להם, או שפשוט לא התאים להם. לנו נראה שכל הרצונות הגשמיים שלנו טובים הם, אך אין לנו ודאות גמורה בכך, ולכן בקשתם צריכה להיעשות על תנאי: "ריבונו של עולם, לפי הבנתי וראות עיניי נדמה לי שבית פלוני / אישה פלונית / מקום מגורים פלוני / עסק ומקום עבודה פלוני טובים הם ואני חפץ להשיגם, ואתה בוראי, יודע תעלומות לבדך, רק אתה יודע מה טוב לי באמת ומה רע, מה יוביל אותי אל תכליתי האמתית ואל תיקוני ומה ירחיק אותי מהם חלילה. על כן בקשתי, אם אכן טוב לי הדבר הזה, ו"טוב אחרית דבר מראשיתו", תעזור לי שאזכה באותו בית פלוני / אישה פלונית וכו', אך אם עיניי, עיני בשר ודם, מטעות אותי, ובית זה / אישה זו וכו', עשויים לבוא לרעתי ולהרחיק אותי מהטוב והאמתי השייך לי, אנא פקח והאר את עיני, שלא ייצא הדבר לפועל, ומה שנדמה לי כטובתי ובאמת הוא רעתי, הצל אותי ממנו והרחק אותו מעליי, וזמן לי את מה ששייך ונוגע אלי באמת, אשר יקרב אותי לתכליתי הנצחית באמת".

כללו של דבר – בעניינים שאין לנו ודאות גמורה כי טובים הם לנו, לא להתעקש! לתת מקום גם בתפילה לאפשרות של טעות, ולבקש מה' עצה והדרכה, מתוך אמון בחסדו הגדול, ומתוך ענווה והכרת הבנתנו המוגבלת. אפילו בעבודת הקודש – אין לבקש להצליח דווקא בדבר מסוים שאינו מוטל עליי בהכרח (לגמור ללמוד את כל הש"ס במשך שנה, לפזר הון לצדקה וכדומה), שכן גם בזה יש סכנה ואסור להתעקש, כי מי קבע בוודאות, שדווקא עבודה זו מבקש ה' ממני?  לכן גם כאן כדאי ורצוי להתפלל – בהסתייגות.

אמנם, יש דברים שהם רצון ה' מאתנו בלי שום ספק, ועליהם מוטל עלינו לבקש ולבקש, עד כלות, עד שניענה וה' יסייע בידינו. להימנע מחטא ועוון – זוהי חובה תמידית החלה על כולנו, ועל כן על הימנעות מעשיית רע, אף אם אנו מורגלים בו חלילה, אפשר וצריך לצעוק ולצעוק. "ריבונו של עולם, ציווית בתורתך הקדושה שלא לכעוס וגינית מאוד את מידת הכעס, רחם עליי וזכני שלא אטרוף נפשי באפי ולא אכעס עוד לעולם, רק אקבל באהבה ובאמונה כל מה שיעשה נגד רצוני, ביודעי כי כל מאורעותיי – ממך הם באים, ולטובתי הם נעשים, לטובת נפשי". ואם הזכרנו תפילות להינצל מן החטא, הבה נתבונן ברשימת הבקשות הרוחניות, הלא הן ההצטרכויות האמתיות שאנו זקוקים להן באופן נואש ממש: שמחה והתחזקות, חיות והתחדשות, כוח ועצמה להתגבר על הרע ולקנות את הטוב, אמונה בה', בהשגחתו על כל ברואיו וברצונו להיטיב לנו, אמונה בעצמנו ובטוב שיש בנו, בתקווה שאנו זקוקים לה כל-כך, ומעל הכל – בקשת נחמה, עידוד, סיוע, בקשת עצה והדרכה בכל צעד ושעל, שה' יהיה אתנו, שיוביל אותנו, שישמור אותנו, את כל בני ביתנו ואת כל אשר לנו, וייתן לנו לחוש את קרבתו ואהבתו, ייתן לנו מחשבות טובות, רצונות קדושים, דיבורים טהורים, מעשים הגונים, ושיצמחו רק פֵרות טובים וקדושים מכל מה שאנו עושים.

טוב וחשוב, כמו כן, להתפלל על כל הקרובים לנו ועל כל צורכיהם ("צריך אדם להתפלל על זרעו ועל כל הבאים אחריו", כותב רבי נחמן בספר המידות בתפילה סא). במידה רבה זוהי גמילות חסדים שאין לה אח ורע, לייצר בתפילותינו מלאכי שמירה והגנה לכל היקרים לנו. לפתוח "תכנית חיסכון" רוחנית, לתרום כל יום חמש דקות של תפילה בעבור כל אחד, למשל, והנה כבר תוך שנה יעמדו לזכותו בחיסכון קדוש זה קרוב ל- 30 שעות תפילה! וכבר אמרו חז"ל: "תפילה – עושה הכל". ולא רק על הקרובים, גם על הרחוקים שומה עלינו להתפלל, שכן מי יבקש רחמים עליהם אם לא אנו? "מי שמתפלל על ישראל", מלמד רבי נחמן, "הקדוש ברוך הוא מכפר לו על כל עוונותיו" (ספר המידות תפילה סג). בפרט בדור הרה גורל זה, שכלל ישראל, בכל המובנים, זקוק מאוד לרחמים גדולים. מובן שבכלל בקשה נמצאת גם בקשת הסליחה מאת ה' על הדברים שבהם שגינו ומעדנו ועשינו הרע, היום, השבוע, החודש או במשך כל השנה האחרונה. זוהי מצוות התשובה – להודות לפני ה' על חטאינו ושגיאותינו, לבקש ממנו סליחה, להתחרט על הרע ולקבל על עצמנו להיות טובים מעתה. גם על העתיד חשוב להתפלל – לבקש את עזרתו יתברך להבא, שלא נחטא עוד.  גם אם הרבינו לבקש סליחה ושוב מעדנו – מצוות התשובה עומדת בעינה, וגם את זה מן הראוי לפרש לפני ה': "ריבונו של עולם, אני ממש מתבייש לשוב ולבקש סליחה על מה שחטאתי שוב ושוב, וממש מרגיש שאני עושה צחוק מעצמי, ומי ערב לי שלא אחטא שוב? אבל אני בא לקיים בתמימות עצת צדיקיך ומבקש ממך שוב ושוב שתסלח לי, כי לא התכוונתי להכעיס אותך, רק שתאוותי והרגליי הרעים שבו והתגברו עליי, וצר לי מאוד על כך, רק תן בי כוח מעתה שלא אחטא עוד ולא אכעיסך".
"בית ספר" נפלא לשיחות והתבודדות לפני ה' על כל הנושאים שבעולם נמצא בספר "ליקוטי תפילות" שחיבר רבי נתן בפקודת רבנו רבי נחמן מברסלב.
עוד עצה לבקשות – להיעזר בממד הזמן, להתבונן על היום, השבוע והחודש העתידים לבוא ולבקש עזרה וסיוע על כל העתיד להתרחש בהם. החלטה חשובה עומדת בפנינו? נבקש עצה להחליט נכון. שינוי עומד על הפרק? מעבר דירה? נישואין? שמחה אחרת? נתפלל שילך הכל כשורה ונבקש בפרטי פרטים על כל צדדי העניין שילכו כשורה ויצמיחו טוב כרצון ה'. עוברים דירה? שלא יישבר ולא ייגנב ולא יאבד דבר מחפצינו, שילך הכל כשורה, שכל דבר ימצא את מקומו בשלום, שיהיו לנו שכנים טובים ומסבירי פנים שנדור עמם באהבה ובשלום וכו' וכו'. חודש חדש בפתח? – נבקש "להתחבר" אליו כראוי ולפעול בו כיהודים. אם נכנס אדר – שנרבה בשמחה, אם נכנס אלול – שנעסוק בהתבוננות ובתשובה. אם חג קרב – שנזכה לקיים את מצוותיו בדקדוק, בשמחה ובאהבה, שנזכה לאורו הרוחני ולהשפעותיו הקדושות. (וגם כאן נוכל להיעזר רבות בספר 'ליקוטי תפילות לזמני השנה' שמקבץ מתפילותיו של רבי נתן את התפילות העוסקות בענייניו המיוחדים של כל חג ומועד). פעם פגש רבי נתן ביהודי שאמר לו: "אינך יודע איזה טעם [רוחני] טועמים בסוכה כשעמלים כל היום לבנותה". נענה רבי נתן ואמר: "ואיזה טעם טועמים בסוכה כשמבקשים מה' כל היום 'הטעימני טעם סוכה'?"
כדי לבקש את הרצוי והראוי בעיני ה' בכל מצב, הכרח שנעסוק בתורתו הקדושה, שאם לא כן, מנין נדע מה לבקש? העוסק בהלכות סוכה, למשל, ובדברי הצדיקים על אודות מעלתה (כגון המבואר ב'ליקוטי מוהר"ן' או 'ליקוטי הלכות' על אודות הסוכה), בוודאי יוכל להרחיב תפילתו לאין שיעור, לזכות לקיים המצווה כהלכתה, בכל פרטיה ודקדוקיה, ולזכות לכל השפע המיוחד, הדעת וההבנות השייכות לסוכה דווקא.
הודיה
התבודדות איננה רק בקשת עזרה. ראוי וחשוב מאוד שהאדם ייחד לו זמנים להודות לה' בפרטי פרטים על כל הטובות והישועות שגמל עמו, הן בגשמיות הן ברוחניות. כאשר אדם רק מבקש ואינו מודה, מלמד רבי נחמן, נדמה לו שתמיד חסר לו וזה מייאש אותו מלהמשיך ולהתפלל, אולם כאשר האדם עוסק גם בתודה הוא נוכח לדעת שה' שומע תפילה, שהרבה מבקשותיו כבר נתמלאו וה' הרבה עמו חסד. כך – הוא מתעודד, אמונתו מתחזקת והוא יכול להמשיך ולעסוק בתפילה ביתר שאת וביתר עוז.
על מה מודים? על הכל! כמה מצערת היא העובדה שאנו משגיחים בטובות שקיבלנו, רק כשהן נעלמות. החולה – יודע להעריך את הבריאות ולהודות עליה, העני והנזקק – יודעים להעריך את לחמם ומזונם. מישהו שאל אותי פעם במלוא הרצינות – "על מה להודות? אין בחיים שלי שום דבר שאני יכול לשמוח בו". הצעתי לו טיול מקורי, שיתחיל בבית-חולים, יימשך בבית-אבות ויסתיים בבית-עלמין. כך, בלי ספק, יתמלא שמחה בראותו כי אינו חולה, כי כוחו במותניו וכי חייו לפניו, ובכלל – כי מהלך הוא חי וקיים על פני האדמה, ולא מוטל תחתיה.

כמה טובות, כמה חסדים גמל וגומל בורא עולם עמנו בכל רגע ובכל שעה – אפילו בגשמיות. אם רק נפסיק לקבל את חסדיו כמובנים מאליהם – נודה לו גם על בגד ועל פת לחם, על קורת גג ותנור בחורף, על פרנסה מזומנת, על בריאות, על עצם החיים. האם אנו זקוקים, חלילה, שתתרגש עלינו מלחמת עולם כדי להודות ולהלל על שפעו הגדול של יום חול פשוט?! וכמה משברים וקשיים עברנו, מחלות, בעיות, סיבוכים מסיבוכים שונים, ויצאנו מהם בשלום? יש לנו חברים או קרובים אוהבים ותומכים, איננו לבד בעולם ויש מי שייחלץ לעזרתנו, וגם על זאת צריכים אנו למלא פינו תודה. ומי שזכה להינשא או להיפקד בבנים, האין גם אלו ישועות גדולות ונפלאות? הלא גם לדברים ה"פשוטים" הללו לא כל אחד זוכה בקלות. וכל האמור, כאין וכאפס הוא לעומת הטובות הרוחניות שהשפיע עלינו יוצרנו, שהן הן הטובות האמתיות שבעבורן כדאי לעבור משברים וגלים, קשיים ותהפוכות אין קץ. היותנו יהודים, אמונתנו בה' ובתורתו, כל מצווה ומצווה שזכינו לקיים, כל מילה של תורה שזכינו ללמוד ולהבין, לשמור ולקיים, כל תפילה שזכינו לשאת לפניו, כל מטבע שנתנו לצדקה, כל חסד שגמלנו עם זולתנו, כל התגברות שהתגברנו והתאפקנו מלעשות רע – אלו הם אוצרותינו האמתיים שעליהם לא יספיקו גם כל ימינו להלל ולשבח לפניו.

אכן, כאן עלול הקורא המצוי לומר – "איפה זה ואיפה אני?" "מבחינה רעיונית, ייתכן שאני מסכים עם כל האמור כאן, אבל מה לעשות שאני לא מרגיש את כל זה?", "במציאות אני רגיל לראות רק את החסרונות ולהצטער עליהם, ואילו כל הדברים הנפלאים הללו שאני אמור להודות עליהם, אינם נוגעים ללבי כלל". ועוד יוסיף ויאמר: "ואינני רוצה להיות שקרן ולהודות לה' רק מן הפה ולחוץ בעוד לבי אינו שותף לדברים ולא חש באמת כל תודה". לכך יש שתי תשובות: אחת קצרה ואחת ארוכה. התשובה הקצרה: בחר לך דברים שכן נוגעים ללבך, ישועות ושפע שניתנו לך והם כן מרגשים אותך – והתחל להודות לפחות עליהם. והתשובה הארוכה: גם אם זה נראה לך מעושה ולא כן, נסה להודות לה' על כל הדברים שהזכרנו. בריבוי ההודיה יבקעו הדברים גם את הלב האטום ביותר.
כך לימד רבנו: עם הפה, עם ריבוי הדיבורים הקדושים של תפילה והתבודדות, צריך להכות באבן הלב ולפוצץ אותה, עד שנזכה ללב יהודי חם ורגיש. אטימותנו לטובות שהושפעו לנו אינה נובעת מהיות אותן טובות קטנות ושוליות, היא נובעת מעוונות מרים שאטמו וסגרו את הלב. אם נחכה שהלב ייפתח ואז נדבר, נוכל לחכות לנצח.  אבל אם ניכנע ונסכים להתפלל "עם מה שיש" – יבקעו התפילות את קליפת הלב, ובלי ספק הוא יהפוך לכלי המסוגל לחוש את עונג ה' ואת אורו.
סיפור דברים
גם אם לבנו רחוק מהודיה, ונדמה לנו כי אין לנו מה לבקש או אין אנו יודעים כיצד לבקש, אזי העצה היעוצה היא – פשוט לספר לה' כל מה שעובר עלינו. בפשטות גמורה לומר – כך וכך עבר עליי, כך וכך חשבתי, כך וכך הרגשתי. מתוך סיפורים אלו בוודאי ניגע גם בהודיה, בוודאי ניפגש גם בבקשה, עלינו רק להתחיל. "כמו שמשיחים את הלב לפני חבר טוב אמתי", עלינו לדמות בנפשנו את ה' מאזין לדברינו, כאב אוהב, כחבר נאמן, שחפץ באמת ובתמים לשמוע את קורותינו. הבה ונשיב לשאלתו הסמויה המרחפת באוויר תדיר: "מה עבר עליך, בני?" "מה כואב לך, ילדי?" "ספר לי, ידידי ורעי, את מחשבותיך. מה עבר לך היום בראש? מה חלף לך היום בלב?" והלא בכל יום עוברים על האדם דברים רבים. הלב אינו חדל מלהרגיש, המחשבות אינן מפסיקות מלעבור במוח. כל הזמן קורים לנו דברים – בחוץ ובפנים. אין מקרים פעוטים מכדי להזכירם לפני ה', אין מחשבות טיפשיות ואין רגשות מיותרים שאי אפשר לספר לבוראנו. את הכל, הכל ממש, יכולים אנו לשטוח ולפרש לפניו.
קשה מדי? כבר אמרנו, ההרגל וה"אימונים" יעשו את הכל. ועוד עצה – אפשר פשוט לכתוב לעצמנו ראשי פרקים של נושאים שעליהם אנו רוצים לדבר. אילו דברים עומדים על הפרק? מה חסר לנו? מה מציק? על מה ראוי להודות? אפשר גם לכתוב מכתב לה', אם זה קל יותר, ואחר כך לקרוא אותו לפניו.
שירה
אפשר גם לשיר לה'. ניגון בלי מילים או ניגון עם מילים. רבי נחמן לימד אותנו, שהניגון הוא שער גדול וקדוש להיכנס דרכו להיכלות השמים. לפעמים השיר מביא את המילים ולפעמים המילים מביאות את השיר. שיר יכול להעלות רגשות הטמונים בעומק, זיכרונות נשכחים, רגעי התעלות או עצב, וכאשר יעלה השיר רגשות אלו, מה טוב מלשוחח על אודותם עם ה' במילותינו שלנו? מה לשיר? כל דבר שמדבר אל לבנו, כל שיר או ניגון שאהבנו. אין חובה לבחור בשיר קודש "קלאסי".
כאשר שרים לפני ה', מה ששרים נהיה קדוש, גם אם במקורו לא נוצר לשם כך. ישנם שירי שבת, שירי התעוררות וכיסופים, ניגונים ישנים וחדשים, ששמענו מאחרים או שהמצאנו בעצמנו. אפשר גם לבחור פסוק או מילים שאנו המצאנו וליצור בעצמנו ניגון שיתאים להם. הלחן לא מוכרח להיות אמנותי או מקצועי, סתם כך, צלילים שיצאו מתוך לבנו והם הם שיר האהבה הפרטי שלנו, אישי אישי, בינינו לבין בוראנו. אל תעצור, המשך לשיר, עד שאיבריך כולם יפרשו כנפיים לשמים. אל תתבייש, ה' אוהב אותך, ומשיריך ייצור כתרים לראשו.
פנימה
לפעמים, הלב סתום לגמרי וחסר השראה לחלוטין. לפעמים, אין לנו שום מילים, ואפילו לא צלילים או ניגונים ומחשבתנו יבשה כמדבר צחיח. יש עצה, מגלה רבי נחמן, איך לחפור גם במדבר היבש ביותר ולמצוא גם שם מים חיים, מרווים, זכים. שכן כך לימדונו הצדיקים הגדולים, גם כאשר על פני השטח נדמה כי תמו החיים – במעמקים רוחשים תמיד כוחות נסתרים, תעצומות נפש, חיים נשגבים. צריך רק לדעת לחפור פנימה.

אחת הדרכים היעילות שגילה רבי נחמן להיכנס למעמקים היא דרך השינון. על האדם לבחור לעצמו פסוק מסוים או אמרה מדברי חז"ל, ואפילו צירוף מילים משלו, ולשנן אותו שוב ושוב מתוך ריכוז מרבי (מסתבר כי ישיבה נינוחה בעיניים עצומות מתאימה ביותר לשיטה זו).
באופן כזה, כאשר חוזרים במשך שעה ארוכה על צירוף מילים קדוש זה או אחר, מתעצם אורן הפנימי של המילים ואלומת האור חודרת והולכת גם אל האטום שבלבבות, סודקת ובוקעת אותו, ומתוכו מתגלים במדבר הנפש אופקי אור חדשים. כך – מתחדש, מתעמק ומתחדד הקשר בינינו לבין יוצרנו.
מה אומרים? "אם אינך יודע מה לומר", לימד פעם הרבי, "אז אמור אלף פעמים 'ריבונו של עולם'". (מעניין לגלות, שאמירת אלף פעמים "ריבונו של עולם" נמשכת בדיוק שעה תמימה, אותו פרק זמן שלימד רבנו להקדיש להתבודדות). שורש התפילה, מהותה הפנימית ולב לבה – הם בקשתנו מה' שיפנה אלינו, שיתגלה אלינו, שיהיה אתנו. "וכל תפילותינו ובקשותינו על זה, שפנה עורף אלינו, שיחזור את פניו", מלמד רבי נחמן, כמו שכתוב (תהילים ל): "פְנה אלַי" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב סעיף ו). לקרוא ולקרוא ולקרוא, עד שיעננו ויאיר פניו אלינו. אלף פעמים ורבי רבבות פעמים לקרוא – "ריבונו של עולם". ולאו דווקא "ריבונו של עולם", הלא שמות הבורא הם אין-סופיים כמותו, ואפשר לפנות אליו ולקרוא לו בכל אחד מאין-סוף שמותיו. הן השמות המפורשים בתורה או בדברי חז"ל, הן הכינויים המפוזרים בספרי התפילה והשתפכות הנפש.
…ריבונו של עולם, אבינו מלכנו, אלוקים אדירים, אלוקים חיים ומלך עולם, אלוקי הרחמים והסליחות, אב הרחמן, אלוקי ישראל, מי שאמר והיה העולם, בורא כל הנשמות, ריבון כל המעשים, חבר טוב אמתי, אין סוף, אבא (מתוק), מלך מלכי המלכים, אדון עולם, א-ל מסתתר, עלום שם, ידיד נפש, חי החיים, אלוקי המרכבה, אתה, סיבת הסיבות, עילת העילות, מלך עליון, יושב בסתר עליון, יחיד קדמון, ראשון ואחרון, מלך עליון על כל צבא מרום, יוצרנו יוצר בראשית, אהבת חיי, מקור כל התענוגות וכל האהבות שבכל העולמות…

בחרו לכם אחד מן השמות, שבו באופן שנוח לכם לשבת, עצמו את עיניכם וקראו אליו. בכל הריכוז שתוכלו לגייס, בכל הכנות שתוכלו למצוא, פעם אחר פעם אחר פעם, עד שקליפת הלב תיסדק, ואור ה' הגדול יזרח ויציף את הכל. ולא רק שם משמותיו או כינוי מכינויו, כאמור, יכולים להיות לתפילת שינון החודרת פנימה. יכול זה להיות גם פסוק מתהילים, משפט מדברי חז"ל או צירוף מילותינו שלנו. מה למשל?
"שלח אורך ואמִתך, המה ינחוני" (נפלא לבקשת עצה והדרכה).
"קראתי שמך ה' מבור תחתיות" (לצאת ממצבי ייאוש).
"קולי שמעת, אל תעלם אוזניך לרווחתי, לשוועתי" (לבקשת ישועה).
"אל תעזבני ה', אלוקי אל תרחק ממני" (להגנה ועידוד).
"השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" (מתאים ביותר לבקשת התעוררות הלב לתשובה).
"כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים".
"צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים".
"נפשי בלילה איויתיך, אף רוחי בקרבי אשחרך" (לבטא כיסופי הלב וגעגועיו לקרבת אלוקים ולעבודתו).
"שמע קולנו ה' אלוקינו, חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו" (לקבלת התפילה).
"תעיתי כשה אובד, בקש עבדך, כי מצוותיך לא שכחתי" (לתשובה וקרבת ה').
"ה' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם" (להסרת פחדים).
"אתה סתר לי, מצר תצרני" (לאמונה וביטחון).
"ה' צב-אות, אשרי אדם בוטח בך" (לביטחון).
"ה' צב-אות עמנו, משגב לנו, אלוקי יעקב סלה" (לביטחון).
"הנה א-ל ישועתי, אבטח ולא אפחד" (לביטחון).
"שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה" (לשמחה).
"אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה" (להכנעת הרע ושחרור מכל מצר ומצוקה).
"ריבונו של עולם, רצוני לעשות רצונך, אך שאור שבעיסה מעכב" (הצטדקות על קושי ההתמודדות עם היצר).
"וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" (לפרסום האמונה ומלכות ה' בעולמו).
"אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו הוא לבדו בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים" (לחיזוק האמונה).
"ריבונו של עולם, עשה ממר מתוק" (תפילתו של הקדוש ברוך הוא בעצמו, שלימד אותה למשה. טוב לכל הישועות).

זה יכול להיות, כאמור, גם דברים בלשוננו שלנו:
"אל תעזוב אותי, אבא, אל תוותר עליי לעולם".
"זכני לבקש ולחפש ולמצוא רק אותך, לעשות את הכל בשבילך".
"הכל שלך והכל ממך, ואין שום דרך הטבע כלל", וכיוצא בזה, כל אחד לפי סגנונו ועניינו.

משפט
אחד השמות שרבי נחמן מכנה בהם את עצת ההתבודדות הוא 'יישוב הדעת'. חוסר יישוב הדעת, כלשונו, הוא הסיבה היחידה לריחוקם של בני האדם מתכליתם הרוחנית. "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם יישוב הדעת ואינן מיישבין עצמן. והעיקר – להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואז בוודאי ישוב אל ה'" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה י). מהו אותו 'יישוב הדעת'?
לשבת מול ה', בוראנו, ולשוחח אתו על חיינו, להתבונן בכל המעשים, החלומות והתכניות – ולבדוק אותם אחד לאחד, מול אותה שאלה: "מה התכלית?" לאן אני רוצה להגיע בסופו של דבר? לאן יוביל כל מעשה שלי? מה תגרור כל החלטה שלי?
מלשון רבי נחמן בתורה זו אנו לומדים, כי במציאות יש "תאוות" – הכוללות את כל מה שאדם מתאווה אליו וחפץ בו, בגשמיות וברוחניות (ולזה קורא האדם בטעות 'טוב' אף כי אינו אלא 'נעים'). ויש "ענייני העולם הזה" – הכוללים את כל מה שהאדם מוכרח להתנסות בו מחוסר בררה – יציאה לעבודה, התמודדות עם קשיים וניסיונות, ייסורי גוף ונפש, הפרעות ומכשולים שונים מבחוץ ומבפנים (ולזה קורא האדם בטעות 'רע' אף כי אינו אלא 'בלתי נעים'). בלי התבוננות, בלי יישוב הדעת, נגיב על חלקי המציאות הללו ככל בעלי החיים, נעדיף את הנעים ונדחה את הבלתי נעים. אך אם נבחן את הדברים לאור התכלית ונשפוט את עצמנו ואת מעשנו על פי תוצאותיהם, אזי – נוכל לדחות את הנעים, אם נגלה שסופו מר, ונהיה מסוגלים להתמודד ולהפיק תועלת מן הבלתי נעים, אם נבין שסופו מועיל ותכליתי. לא ש"תאוות העולם הזה "פסולים ומיותרים. גם לרצונותינו האישיים ולהנאותינו יש מקום, אם הם משרתים תכלית, וגם ל"ענייני העולם הזה", הכרח הפרנסה והתמודדויות שונות – יש מקום, אם הם משרתים תכלית. אמנם תכלית זו תימצא רק על ידי התבוננות, רק על ידי יישוב הדעת. "וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו", כותב הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ב בביאור מידת הזהירות). בדיקת התכלית באופן כן ואמתי, בלי רמאות והטעיה עצמית, תיתכן רק אם מסתכלים על הסוף. תרופה שתינתן לחולה ותועיל ותרגיע לשעה לא תיחשב לאמתית ולמועילה, אם בסופו של דבר תזיק ותמית. כזו היא התכלית – אם תוביל רק לאמצע הדרך, לא תתברר כתכלית אמת. ניצחון, משורש "נצח" הוא רק אם בניצחונך קנית נצחיות. כמו כן, תכלית אמתית תושג רק אם גם בסוף היא תהיה תכליתית. ומאחר שסוף אדם למות, רק התכלית הרוחנית הנצחית, הנשמתית, תהיה אבן הבוחן האמתית למעשיו, ורק אם יתבונן בסוף זה, יוכל ליישב את דעתו, להבחין ולדעת איך לחיות ואיך לנהוג באמת. וכך כותב רבי נתן בעניין זה: "על כן העצה לזה [שלא ישכח את תכליתו] לחזור הזיכרון הזה בדיבור פיו. להיות רגיל בכל יום לדבר בפה מלא מעניין הזיכרון הזה. לדבר אל לבו ולהזכיר את עצמו בפה מלא: 'מה יהיה התכלית ממני לעולם הבא? ומה יהיה סופי? וכי באתי הנה לקבוע עצמי חס ושלום בזה העולם? הלא הכל יודעין שאין שום קביעות בזה העולם העובר והרץ והפורח מאוד, ולא באתי הנה כי אם להכין עצמי לעלמא דאתי [לעולם הבא]'" (ליקוטי הלכות ברכות הראיה ה סעיף יד).
מי שיודע שימות – יכול לחיות, ומי שאינו מיישב דעתו ומזכיר לעצמו את סופו – חייו מרים ממוות.
ועוד ממעלות עבודה קדושה זו של יישוב הדעת: משפט זה שאדם שופט את עצמו ואת מעשיו – יש בו כוח גדול לבטל מעל האדם דינים וייסורים. "על ידי משפט שהאדם שופט את עצמו, דהיינו מה שהאדם מתבודד בינו לבין קונו ומחשב דרכיו ומפשפש במעשיו ושופט ודן את עצמו על כל דבר ודבר שעושה, אם כך ראוי לו לעשות ולבלות ימיו חס ושלום במעשים כאלה… על ידי זה מבטל הדין שלמעלה שלא יבוא עליו, כי 'כשיש דין למטה – אין דין למעלה' …ואזי המשפט [ששופטים אותו מלמעלה] הוא רק רחמים וחמלה וחנינה" (ליקוטי הלכות הרשאה ג סעיפים א, ז).
בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה? מה ייצא לי מזה בסופו של דבר? שאלות אלו ודומות להן – כשאדם שואל אותן את עצמו בכנות בשיחתו לפני ה' – מאירות את עיניו, מבהירות את דרכו, מצמיחות לו ישועה. ומי אינו מייחל כי ידונו אותו למעלה ברחמים, בחמלה ובחנינה?
שתיקה
לכאורה, עיקר עניינה של ההתבודדות הוא דיבורים אל ה', אולם מסתבר שגם לשתיקה יש חשיבות וערך. "ואפילו אם נסתתמין דבריו, ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן זה בעצמו טוב מאוד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך, וחפץ ומשתוקק לדבר אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה כה). אפילו שתיקת האילם, שדעתו מוטרדת ונפשו מוטרפת, שאינו יודע לדבר ואינו מוצא מילים, יש בה כוח ומעלה, וגם היא בכלל ההתבודדות. מה חשיבות יש לשתיקה זו? מבאר רבי נחמן: "דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר". הרצון והכיסופים לחיבור עם ה', התשוקה לבטא את עצמי לפניו ועצם הישיבה מולו מתוך נכונות לקרבה ולביטוי, אף הם בונים כלים בנפש. הגם שעדיין לא התגלתה תשוקת הלב בפועל, בתוך הנפש מתרחש דבר מה. מתגבשים כוח ותעצומות, שאם נהיה סבלניים דיינו – יהפכו בסופו של דבר למילים של ממש, לביטוי הנפש והתגלותה. שתיקה כזו איננה שתיקה פסיבית, שתיקה של חוסר עשייה ודמימה פנימית. זוהי שתיקה של סערת נפש, של לבטים ומצוקה פנימית שחפצים למצוא דרכם החוצה. "חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דיברתי בלשוני", מתאר דוד המלך תהליך זה שבו הופכת הפנימיות אט אט לכוח מניע, מוליד ומייצר מילים. בתחילה "חם לבי בקרבי", חום פנימי של כיסופים אצורים ותשוקה נעלמת וחבויה, אחר-כך, כשעל כל פנים אנו ממשיכים לשבת ולנסות להפוך רגשות למילים, עולה אותו חום מן הלב אל המוח – "בהגיגי תבער אש", ורק בסופו של תהליך יופיעו, בלי ספק, גם המילים – "דיברתי בלשוני". עצם המצב של ישיבה מול ה' מתוך כוונה ליצור עמו קשר, הוא מעמד כה נשגב, עד שגם הוא עצמו יוצר שינוי בנפש. נכון, תמיד נמצא האדם לפני בוראו, אבל ברגעים אלו הוא יודע שהוא לפניו, וככל שתארך ישיבה קדושה זו, יחוש בכך ביתר עצמה וביתר בהירות. במצב אילמות זה, למרות היותו מבייש ומייאש במידת מה, עובר המתלמד בהתבודדות מבחן כניסה, חישול וחיזוק פנימי בהכשרתו. בישיבה זו, שבה עדיין לא פרצו רגשות ולא שטפו מילים, מוכיח המתלמד את מסירותו ואת נאמנותו למשימה. זו המשימה הכבירה של יצירת ערוץ תקשורת תמידי וחי עם בורא העולם. בישיבה זו הוא לומד את כוחותיו, הוא מגלה את עקשנותו, הוא חושף ומחזק את רצונו. "כאן אחכה, כאן אמתין לך ולהתגלותך, כל כמה שיידרש, מדי יום ביומו אבוא לפגישה אתך ואנסה לפתוח את לבי, וכשתראה אותי בא וחפץ בקרבתך, יום אחר יום, בוודאי גם תסייע בידי, תפתח את לבי ואת שפתי". "ה', שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך".  אמירה זו היא המסר שאנו מעבירים לבוראנו באמצעות שתיקתנו העיקשת, המנסה להפוך את לבנו לכינור של מילים מנגנות וזורמות. זוהי שתיקה שמעלתה פחותה ממעלת הדיבור, שמכשירה את הקרקע לקראתו והיא כלי להתהוותו. אך יש גם שתיקה אחרת, נשגבה ועליונה לאין שיעור. השתיקה שמעל הדיבור. לא שתיקה של "אין לי מה לומר", כי אם שתיקה של "לךָ דומיה תהילה", שתיקה שאומרת יותר מדיבור, במקום שכבר אין בכוחו של דיבור לבטא את עומק הרגשות. שתיקת דבקות שהיא התגלות הנפש בתפארתה, מעל ומעבר לכל הגבלת מילים. לאחר שכבר נאמר הכל, נאספות המילים, בטלים הצלילים ורק המיית נפש פנימית ביותר מתנשאת והולכת לה, חוצבת בעולמות עליונים מרוב דקותה ועדינותה.
מפתח הלב
נגענו מעט בדרכי ההתבודדות, טבלנו מכחול או שניים בגווניה. אבל איך נעשים אמנים? כיצד תהפוך דרך זו בידינו למיומנות מדויקת, עדינה, עמוקה? איך נדע מתי לבקש ומתי להודות? מתי לדבר ומתי לשתוק? מתי לשפוך את הלב בסיפור דברים ומתי לשיר?
טעות נפוצה היא לחשוב שכל התבודדות צריכה להכיל את כל הרכיבים כולם. האם ייתכן שכל ציור שנצייר יכיל את כל הצבעים, כל הצורות, כל הזוויות וכל הסגנונות? בוודאי שלא. אמן אמתי הוא זה שבמשך הכשרתו לומד להקשיב לרחשי לבו, לומד "לצוד" את ההשראה ולחוש מה נכון לעשות בכל רגע ורגע. בזמן מסוים נוגעת ללבו שיטה אחת ובזמן אחר – שיטה אחרת, בתקופה פלונית יעדיף לצבוע בשמן ובאחרת יצייר בשחור-לבן, לפעמים יצייר נופים ולפעמים דמויות, ולפעמים ישלב בין הדברים. לאחר שהכרנו את החומרים, ככל שנתמיד בנחישות וברצינות ונתאמן ב'התבודדות' נתחיל לחוש אט אט, מתוך לבנו שלנו, מה נכון לומר בכל רגע, ובאיזה אופן לדבר. נלמד, מתוך מציאות חיינו המשתנה, איך ליצור קשר עם ה' בכל פעם באופן שונה ומזווית שונה. גם אם אתמול שרנו, ייתכן שהיום מוטב לשתוק, גם אם זמן מה עסקנו בבקשות, ייתכן שעתה חפץ לבנו להודות. והלא ימינו כולם משתנים והולכים. דברים שונים עוברים עלינו, סערות, לבטים, רגשות, מחשבות. את כל החומרים המתחדשים הללו עלינו להביא אל ההתבודדות. לספר אותם לפני ה', לבכות, לצחוק, לשיר, להתחנן, להודות מעומק הלב. להתרגל לתרגם תמיד את החוץ פנימה. להפוך מאורעות למילות תפילה, מחשבות – לבקשת עצה, רגשות – לשיר אהבה, תחינה או זעקה.

כאן – המפתח הוא הלב. ללמוד להרגיש בכל עת מהו הגוון הנכון בהתבודדות, פירושו ללמוד להקשיב לרחשי הלב ולתרגם אותם למילים. מטרתנו היא להפוך את שיחתנו לחיה, פנימית ונרגשת. לשם כך צריך לחפש בכל פעם "מה נוגע ללבי כעת". יש ושיר ישן יצבוט את הלב ויעוררו, ואחר כך יבואו מילים. יש ודווקא מילים תבטאנה את עומס הרגשות, ושיר תודה יחתום את הדברים. לעתים נצטרך להכות בלב באמצעות שינון פסוק או קטע תפילה ולפעמים ניאלץ לשתוק ולשתוק, לחפש איזה ניצוץ בנפשנו, ומשנמצאהו, יבער הכל, ייעלם אבק השגרה והנפש הכבויה תואר באורות חדשים. ולפעמים, נחוש צורך להשתמש במשך זמן רב באותו סגנון, לטפל באותה בעיה, לחזור על אותה תחינה, לבקש על אותו תיקון, וגם זה בוודאי טוב ונכון.

גם מה שאנו מרגישים בהתבודדות עצמה, גם התחושות והקשיים שאנו מתנסים בהם במהלכה – הם נושא לשיחה. "ריבונו של עולם, כל כך קשה לי לדבר לפניך, אני מרגיש כל כך רחוק, כל כך אטום, כל כך חסר אמת, ומלבד זאת, דברים כה רבים מציקים לי ואיני יודע אפילו לבטאם ולהסביר את עצמי".
"ואפילו אם נסתתמין דבריו, ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן זה בעצמו טוב מאוד… וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך, עד שאינו יכול אפילו לדבר"… (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה כב).
מעבר לדלת
התמדה, נחישות ומסירות. זה כל מה שנדרש מאתנו.  רב האמן, המורה הגדול של ההתבודדות, מכיר את אנשיו ומדריכם גם עתה. "מה לכם לדאוג, שאני הולך לפניכם", אמר רבנו. ועוד אמר: לו הייתם מקיימים את עצותיי, לא הייתה דרגה בעולם שלא הייתי מביא אתכם אליה.
כמובן, בשלב מסוים, נדלק בלבו של כל תלמיד אמתי הרצון לפגוש פנים אל פנים את רבו. אל מחוז האור וההשראה הגדולה, אל המקום שבו מובל אדם לדרגות ולעולמות חדשים, אל מקום שבו עשויה גם ההתבודדות להפוך ללפיד אש בלתי מוכר, מזמין רבי נחמן את החפצים ללכת בדרכיו. אומן, אוקראינה, שם טמון גופו. שם הולכת ונוגהת השראתו. וכבר אמר לבתו שהבא אל קברו, הרי הוא כבא ופוגש אותו. אותו ממש, מעבר לדלת.
אריה של אש
סיפר לי חבר על חלום שחלם. בחלומו הוא בונה דגם עץ של בית-המקדש. כאשר הוא מסיים, הוא רוצה לשים על המזבח אריה (כפי שמספרים חז"ל שבזמן שהיו ישראל עושים רצונו של מקום – אריה של אש רבוץ על גבי המזבח). לשם כך הוא נכנס לחנות צעצועים ושואל את המוכר אם יש לו אריה צעצוע. המוכר מחפש ומשיב: לא, אין לי שום אריה. אזי מתחלפת התמונה בחלום והוא צופה במסך ענק. המסך שחור כולו, ורק שלושה כתמים לבנים יש בו, כתמים שהולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. מול המסך, על גבי שלושה כיסאות מנהלים שחורים ומפוארים יושבות שלוש דמויות, שרק את גבן  הוא רואה. לבו אומר לו שאלו הם שלושה ארכי-שדים, מראשי כוחות הרע והטומאה. שואל האחד את חברו: "נו, מה אתה אומר? מה יהיה עם עם ישראל?" עונה השני בטון של מי שסיים את יום עבודתו בהצלחה: "אתה רואה על המסך. זה הסוף!" מתערב השלישי בשיחתם ושואל בחשש מה: "אמרו לי, מה עם ההוא, שם, שבונה את בית המקדש?" אולם הם לועגים על שאלתו: "מה, אתה לא רואה שהוא רק משחק? אין זה כי אם דגם עץ ותו לא. דבר שאין בו ממש".
שוב מתחלפת התמונה. גיבור החלום עדיין נמצא בחנות הצעצועים והוא שב ומפציר במוכר: "אנא, נסה בכל זאת לחפש לי אריה". המוכר מקפיד עליו: "כבר אמרתי לך שאין לי אריה. אם אתה רוצה יש קיפוד, ג'ירפה, חיות אחרות, לא אריה". אבל הקונה מתעקש, ובסופו של דבר חוזר אליו בעל החנות ודבר מה בידו, "תראה, זה מה שיש". הוא אומר ומציג אריה בד ישן ומעוך, חסר צורה והדר. "טוב, תביא לי את זה", משיב האיש. הוא לוקח את הצעצוע העלוב ומניח אותו על גבי המזבח. לפתע, משתנה התמונה כולה. המשחק הופך למציאות. בית המקדש. בית המקדש ממש. כוהנים בעבודתם, לויים בשירתם. האריה – אריה של אש, והענן הולך ומיתמר אל שמי השמים. עכשיו שבה וחוזרת התמונה אל המסך הגדול. הכיסאות ריקים. ריקים כאילו מעולם לא ישב עליהם איש. הכתמים הלבנים על המסך מתבהרים והולכים, מתפשטים ומסלקים את החושך, ופסוק מופיע על גבי המסך לאמור: "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו".
חלום מרגש זה מדגים, לדעתי, בצורה נפלאה את מצבו של עם ישראל. מעל פני השטח נראה, חלילה, כאילו הכול אבוד, כאילו אין טעם להילחם עוד. אך האמת היא שאכן "חושך יכסה ארץ וערפל לאומים", אבל "כבוד ה' – עליך זרח"! דווקא מעשינו הפעוטים לכאורה, רצונותינו החלושים, מצוותינו חסרות ההדר והעומק, תפילותינו דלות הכוונה – דווקא הם שיבנו בסופו של דבר את משכן ה'. "כי כל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל הוא בחינת איבר מהשכינה [התגלות האלוקות בעולם] שהם איברי המשכן… וכל התפילות – הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומה, אז יבוא משיח וישלים אותה, ויקים אותה בשלמות" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב סעיף ו).
מ"צעצועינו" הדלים לכאורה – ייווצר אריה הרובץ על מזבח ה'. תפילותינו יהיו בידו של משיח לחרב אש, למגר את הרע ואת נושאיו, לעולמים. "כי עיקר כלי זינו של משיח הוא התפילה, ומשם עיקר חיותו, וכל מלחמתו שיעשה, וכל הכבישות שיכבוש- הכל משם" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב סעיף א).
בכל דור נדרשה עבודה מיוחדת כדי להשלים ולתקן מה שהוטל על נשמות אותו הדור לתקן. על דורנו, דור עקבתא דמשיחא, מוטל להשתלם דווקא במידת האמונה. כך מצאנו בדברי חז"ל (מסכת מכות כד), שבכל דור עמדו צדיקים והורו מהו עיקר עבודתו של דור זה, ולבסוף חתמו דבריהם: "בא חבקוק והעמידן על אחת – 'צדיק באמונתו יחיה'". היו דורות שהפליגו בים התורה ודלו ממנו אוצרות בלא קץ. היו דורות שהשתלמו בתיקון המידות, אבל טרם היה עוד דור כשלנו, שבו "החושך יכסה ארץ" ובו גברה כל כך ההסתרה. אין מלך ואין מקדש. אין חוזה ואין נביא. לא גילוי שכינה ולא רוח הקודש. חכמי הדור מתמעטים והולכים, וצרות רבות בגוף ובנפש מתרגשות ובאות, שוטפות והולכות. אלו הם פניו של החלל הפנוי ביותר: היכן ה' והיכן רחמיו? היכן ידו המכוונת והיכן מעלת עמו? אבל גם בתוך החושך הזה – יש עוד מאמינים. מאמינים בטובו ובחסדו. חשים בידו המכוונת. מצפים לגאולת עמו. והם נושאים עיניהם לאור שישוב וימלא את כל החללים, יחזור ויבהיר את המבוכות כולן.
"הייתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות", מספר יחזקאל הנביא (פרק לז פסוקים א-יא), "והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד. ויאמר אלי: בן אדם, התחיינה העצמות האלה? ואומר: ה' אלוקים, אתה ידעת".
אפילו יחזקאל מתקשה להאמין בחיות מחודשת לעצמות כה יבשות, אבל ה' מצווהו, והפלא מתרחש לנגד עיניו. "והנבאתי כאשר ציוני ותבוא בהם הרוח ויחיו, ויעמדו על רגליהם חייל גדול מאוד". מחזה זה לא היה מיועד לעיניו של יחזקאל בלבד, כי אם לנו כולנו. וכבר ביאר ה' לנביאו פשר הדבר: "ויאמר אלי: בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים: יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו". מבאר רש"י: "העצמות האלה כל בית ישראל המה – רמז ודוגמא לכל בית ישראל בגלותם המה, שהרי הם אומרים: יבשו עצמותינו בצרות, אבדה תקוותנו ומה נוחיל לתשועה עוד?" וביאר המלבי"ם: "יבשו – לא נשאר להם מלך ושרים, לא גבורה והתעוררות חיל, עד שהם בתכלית הייאוש".

בתוך המוות המרחף מסביב, מאיים על כל גוף ונפש, בתוך היובש המחלחל בעצמות ומסלק חיות מן הלב – יש מאמינים. "התחיינה העצמות האלה"? שואל ה', ועונים מאמיניו, ומעידה מציאותם: "כן. תחיינה". נגד כל הסברות המציאותיות, נגד כל הערכות המצב הריאליות, מול עולם ומלואו של חומרנות שוטפת ומכלה, של מידות רעות ונפסדות – אנחנו מאמינים. התחיינה המחשבות הטהורות ורגשות הקדושה? כן. גם אם נרמסו עד עפר, הן עתידות להתקומם ולמרוד ברע. להשליך הלאה את המוות ואת נושאיו, ולהוליד חיים. חיים חדשים, חיים אמתיים, חיים מלאים ומאירים, מול ונגד כל התחזיות הקודרות. חיים לכל אחד ואחד מאתנו בפרט, יהיה מי שיהיה, עבר מה שעבר, וחיים לכולנו ביחד. "העצמות האלה – כל בית ישראל המה".
גילוי אמונתנו זו בחיים חדשים, בגאולה, בישועה, על ידי תפילה והתבודדות. "כי תפילה למעלה מהטבע. כי הטבע מחייב כך והתפילה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש [אלוקים] מחדש, ובידו לחדש דבר כרצונו [גם נגד הטבע, שהרי הוא בראו והוא מנהיגו]" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז סעיף א).
גם אם המסך שחור כעת, אין זו אלא אחיזת עיניים. לוחמיו של משיח מתרבים והולכים, אבני התפילה מצטברות והיכל קדוש נבנה מהן. לא רחוק היום.
מאמינים – אחזו בנשק, שאו תפילה! יש מנהיג לעולם, והוא לבדו השולט בקורותיו. סוף הרע לחלוף ולהימוג כענן קיץ. "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו"!
לב הדברים
ממש כשם שעשו חסידי ברסלב בכל הדורות, עוסקים גם היום תלמידיו של רבי נחמן בהפצת תורתו ובשורתו המנחמת לעם ישראל.
סמוך לקץ הימים, מתפוררים והולכים מוסדות עולם. אין אדם בטוח ושלו. מחפשים להיאחז – ולא יודעים במה. רוצים להרגיש – והבלבול והקהות מטשטשים הכל. אבל בתוך החושך העמוק שאנו שרויים בו, איש איש באפלתו הוא, מתחיל קו אור דק להאיר. בתוך הספק המתיש שבו אנו מתבוססים – הולך ומתבהר חזון של עולם חדש. טהור, מואר, צודק.
מבין אדריכלי הגאולה הגדולים ביותר – היה רבי נחמן מברסלב. רוח מעולם אחר. השראה ונחמה נושבים מבין דפי ספריו. ובעיקר – כלים מדויקים להפליא, המסייעים להתכונן לעולם חדש, הקרב ובא.
ארז משה דורון, יוצר ומורה דרך על פי שיטתו של רבי נחמן מברסלב, מעבד בדבריו ובספריו את משנתו של רבי נחמן למילים ברורות, לדרכים סלולות, לעצות מובנות מלאות עידוד לבני הדור הזה.
במשך כ 18 שנות יצירה, יצאו לאור 14 ספרים שונים בלמעלה מ 100,000 עותקים, והתקבלו בתגובות חמות ונרגשות על ידי כל סוגי הקוראים. כרבע מליון חוברות חולקו חינם בארץ ובעולם. מסגרות לימוד מגוונות נפתחו, וצמאי אור ודעת רבים מצאו בהן את שאיוותה נפשם.
אנו משתוקקים, בפרט בימים כה הרי גורל לעם ישראל, להמשיך ולהפיץ את בשורת הנחמה של רבי נחמן. לשם כך החלטנו להקים את "לב הדברים". את כל העושר הגדול הטמון בכתבי רבי נחמן ותלמידיו אנו רוצים להפיץ, לא רק באמצעות ספרים, כי אם גם על ידי הפקת דיסקים וסדנאות לעבודה רוחנית בארץ ובחו"ל.

"וזה מעלת המסייע בצדקתו להדפיס חידושי תורה הגונים על יסודות הצדיקים האמתיים, כי על ידי זה זוכה ביותר ויותר לתיקון הנעשה על ידי הצדקה …כי בכל דור ודור נחלש הדעת, עד שאין יודעין הפירוש בספרי אמת.
וכל מה שמבארים הספקות ביותר, מבטלים הספקות שמטיל מצח הנחש ברצון. ועל כן כשנותנין צדקה בשביל ריבוי ספרים קדושים, בזה מבטלין ביותר מצח הנחש בתכלית הביטול. ונעשה תיקון הצדקה בשלמות נפלא, כי עוקרים מצח הנחש לגמרי, שלא יוכל עוד להטיל ספקות כלל. והעיקר הוא הספרים הקדושים המביאים לידי מעשה, לידי קיום התורה, שלזה צריכין ספרים רבים מאד עד אין קץ. ועל כן הצדקה שנותנין בשביל ספרים אלו – יקר מכל, כי זה עיקר תיקון הצדקה. ובוודאי אין קץ לשכרו, וצדקתו עומדת לעד, כי בכל פעם, בכל הדורות הבאים מזכה את ישראל, שתתקיים התורה על ידו"
(ליקוטי הלכות, הלכות ברכות השחר ה סעיפים לה-לח).

"מי שעוסק בקירוב רחוקים ואוחז ביד הרשע ומשתדל בו שיעזוב דרכו הרעה, זוכה לראות בנים לבניו, וזוכה בעולם הזה ובעולם הבא, וכל מלאכי הדין אינם יכולים לשלוט עליו בזה העולם. ובעולם הבא נכנס בי"ב שערים ואין מי שימחה בידו, ונכנס לשבעים עולמות גנוזים שאין מי שיכנס לשם שום אדם אחר חוץ ממי שמזכה הרשעים, ולו ידעו בני האדם כמה תועלת וזכות זוכים בשביל הרשעים, כשמזכים אותם, היו רודפים אחריהם כמי שרודף אחר החיים"
(זוהר חלק ב קכח, קכט).
אנו רוצים לצרף אתכם לשותפים בפעילותינו.

תורם בהוראת קבע של 26 ש"ח לחודש למשך שנה יקבל דיסקים שיצאו עד עתה לאור (יותר מ 60 שיעורים) ודיסק חדש של שיעורים מדי חודש.

תורם בהוראת קבע של 50 ש"ח לחודש למשך שנה יקבל כנ"ל, ונוסף על כך 8 ספרים בביאור משנתו של רבי נחמן.

תורם בהוראת קבע של 100 ש"ח לחודש למשך שנה יקבל כנ"ל, ונוסף על כך 8 ספרים העוסקים בביאור משנתו של רבי נחמן, וכל ספר חדש שיצא בהוצאת "לב הדברים".

תורם בהוראת קבע של 180 ש"ח ומעלה לחודש למשך שנה יקבל כנ"ל, ונוסף על כך סדרת קלטות שמע של תיאטרון בובות לילדים או סט ספרי יסוד של ברסלב.

לפרטים נוספים: "לב הדברים"
טלפון: 02-5667567

Uncategorized
admin

עדי רן – עשרה טיפים להתבודדות

התבוננות/ עדי רן דברים קורים בעולם, בארץ, בחיים הפרטיים, יש מי שמנהיג את הכל. אפשר להתחבר אליו, אפשר להתחבר ל"תוכנה הראשית", לראות מה כוונת המכוון.

קרא עוד »